ד"ר איריס שביט – הדרך שלי בתחום האבחון הדידקטי

לפני כשנה (2023), סיימתי את עבודת הדוקטורט שלי בתחום לקות הלמידה במתמטיקה, וכפי שמוגדרת בספרות המקצועית, “דיסקלקוליה”. מהלך המחקר וממצאיו עיצבו וחיזקו את תפיסת עולמי למושג הלמידה. בעיקר נוצר אצלי אי-שקט עצום בנוגע לפער בין דפוס החשיבה של המורה לזה של התלמיד, פער שאותותיו מתבטאים בקשיי תקשורת והבנה בין שני הצדדים.

נוכחתי כי פער זה בין מקומו של מעביר הידע למקבל הידע יכול להצטמצם באמצעות הבנה מחודשת. קרי, הכרה לעומק של דפוסי למידה של התלמיד, שיטת ההוראה והמאפיינים המרכזיים של התכנים המועברים. אתגר זה הוא שהאיץ בי להעלות על הכתב תפיסה בהירה יותר של למידה מהי, מהם תנאיה וכיצד ניתן לייעלה. הרעיונות המובאים עלידי הינם פרי של עבודה רבת שנים בעבודה פרטנית וקבוצתית כאחד עם בני נוער, ילדים ומורים.

בשנים האחרונות שימשתי כיועצת, מאבחנת ומנחת מורים. מודה כי נמשכתי בעיקר לאוכלוסיות המוגדרות אוכלוסיות בסיכון. המפגש שלי עם אוכלוסיות הטרוגניות של לומדים היווה כר התנסות, מעקב והתחקות אחר דפוסי הלמידה של התלמיד לצד שיטות הוראה של המורה. למסגרות חינוך אלה מגיעים בני נוער שלא הצליחו מסיבות שונות להשתלב במסגרת תיכונית רגילה.

למעשה, רובם חוו נשירה גלויה או סמויה ותחושת חוסר שייכות. רובם מאופיינים במיומנויות קריאה לוקות בחסר, קושי בהתנהלות, תפקודי קשב נמוכים ובפועל לא פיתחו מסלול למידה יציב. אומנם, חרף עובדת החסכים במיומנויות יסוד בקרב אוכלוסיה זו, הצליחו אלו בזכות שיטות ייחודיות וגישה מקרבת לפתח יחס חיובי לתהליך. השינוי הזה כרוך בתנאים רבים הקשורים בין היתר בחיזוקים רגשיים, התנהגותיים והכרת המפתח המותאם לכל ילד עם דפוסי הלמידה שלו.